ז’בוטינסקי: חכמת הכדורגל

«.נכתב במקור ע»י ז’בוטינסקי בעברית, ופורסם ב-7.7.1920 בעיתון «הארץ

האנגלים הם עם טוב מאוד: במובן ידוע. ודווקא במובן החשוב בשבילנו, אין לך עם טוב מהם. אבל צריך להבין אותם. כל צרותינו בארץ מימי כניסת־אלנבי לירושלים, באו רק מפני שלא הבינונו אותם. יצרנו בדמיוננו מושג מופשט של אנגלי, מושג רקום מקסם נצחונותיו, ממילים בודדות, כגון ספורטסמן וג׳נטלמן וכו’, אשר שמענו ולא ידענו פה פירושן הנכון, ומ״סתם״ השערה פרובינציאלית.

את המושג הבדוי הזה אפשר לתאר כך: האנגלי (לפי השערתנו הנזכרת) הוא איש כזה: אם קיבלת ממנו שטר־חוב למאה זוזים, ושכחת את הדבר, והפלגת למדינת הים — אז הוא, כספורטסמן וג׳נטלמן, ירדוף אחריך עד לקצה הארץ, יעבור את הסמבטיון, ימצא אותך בטבור הישימון או על ראש הרי אררט — ושם יתייצב לפניך ויקרא: ״שלום אדוני! האינך מכירני אני חייב לך מאה זוז, והנה הבאתי לך את הכסף בצירוף הריבית״.

אנגלי כזה לא היה, ולא נברא. האנגלי האמיתי הוא עם רציני ורב־עסקים, ואין לו פנאי לרדוף אחריך, אם אתה בעצמך שכחת את זכותך. הוא התחייב לשלם לך מאה זוזים בתנאים קבועים ובמקום קבוע, ועליך להופיע ביום המיועד במקום ההוא, להראות לו את השטר ולדרוש את המגיע לך. ולא זו בלבד, אלא שגם את השטר הוא יבדוק בדייקנות מרובה, כדי לדאות אם אינו מזוייף, אם אינו מוקדם, אם אין בו איזו טעות פוסלת. ואם ידמה לו, כי יש טעות פוסלת כזו, ינסה לפסול את השטר. עליך לתבוע, עליך להביא ראיות ועדים — כי אתה באת להוציא ממנו, והמוציא מחברו — עליו הראיה. ודק אחרי כל אלה, אם תעמוד במבחן, תקבל את הזוזים.

ככה יעשה האנגלי, בייחוד אם השטר הוא שטר מדיני. שטרי־חוב מדיניים הלא תמיד כתובים הם בסגנון אי־ברור ואי־מדוייק, אשד קל לתרץ אותו כהנה וכהנה! ומצד אחר הלא קשה תשלומם מתשלום כסף, תוצאותיהם מסובכות, ואחריותם אין סוף. לכן מה פלא, אם ביחס לשטרות כאלה נוטה הוא האנגלי לפרש כל מלה ומלה במובן הנוח לו ולא לך — בייחוד מלה כעין בית לאומי, שאין לה עדיין כל מסורת וכל עדך קבוע בתורת המדיניות. ואף גם זאת: הלא, באמת, למה יפרע איש את חובי המדיני, למי שאינו יודע לתבוע? איש שאינו יודע לתבוע — מה יעשה עם זכויותיו המדיניות, גם כי תינתנה לו? זכות מדינית אינה דומה לכסף: גם שוטה, גם חולה, יודע כיצד להשתמש בזוזים, אבל להשתמש בזכויות מדיניות יוכל רק אדם חזק או עם חזק. חלש, רדום, ותרן, — מה בצע לו בשלטון עצמי או בבית לאומי או גם בכתר מלכות, ומה טעם תתן לו את כל אלה, אם ברור לכול מראש, כי לא ידע איך ליהנות מהם? — — —

באומרי את זאת, אינני מכחיש ואינני מחליש את השם הטוב אשר יצא לאנגלי כספורטסמן וג׳נטלמן. במעלותיו הללו אני מאמין אמונה שלמה. התרצו לדעת, מי הם אלה, שאינם מאמינים? כל האומרים: ״הס, לא יפה לתבוע, הנח לו, פן יכעס״ — כל האומדים ככה אינם מאמינים במעלת הג׳נטלמן. האנגלי לא יכעס, אם תדרוש בחוזקה את המגיע לך, ודווקא בזה יראה לך, כי ג׳נטלמן הוא באמת. האנגלי אינו פעוט, אינו צר־ עין, אינו נוקם. אמנם נסה ינסה לתרץ את החוזה לטובתו הוא, ולא לטובתך, ויתווכח עמך עד בוש, ויעייף אותך עייפות סיזיפוס, שנדון לגלגל את האבן ההרה: אבל אם תתבע את משפטך עד הסוף ותוכיח ותכריח — אז, ורק אז, יראה לך את כל גודל נפשו האמיתי: כי לא יכעס, לא יצבור בלבבו רחשי רוגז פעוט על אשר ״ניצחת״. כי אם להיפך — יאמר לך ״אול רייט״ ויזמינך לשתות כוס ויסקי עם סודה לאות השלום והאיחוד, ויכבד אותך כחברו וכבן סוגו. אז ורק אז, תראה, כי אכן ספורטסמן הוא מטבעו — ספורטסמן, המוקיר את האיש, אשר ניצח אותו במשחק הבוקס או כדור־הרגל, אם רק שמר את דיני המשחק — כמו שנאמר: Play the game.

את המאמר Play the game אמנם למדנו בעל פה, אבל גם אותו לא הבינונו, חשבנו כי הכלל הזה מחייב את האנגלי, שהסכים לשחק אתנו פוטבול היסטורי, להיכשל, כשאנחנו נכשלים ולהחטיא כשאנחנו מחטיאים. שטות והבל. תרגומו ופירושו של המבטא המפורסם הזה הוא: ״שמור את חוקי המשחק!״ — והראשון מחוקי המשחק הוא לבעוט בכדור, לבעוט בחוזקה, לבעוט ולבלי החטיא. אם אתה במקום לבעוט, תתמהמה ותשתהה ותדבר מחמאות לכבוד בריטניה הגדולה, ארץ היושר והצדק וכו’ — לשווא תקווה, שגם הוא יעשה כמוך. להיפך: הוא ימשיך לשחק את המשחק כתיקנו וייכנס לתוך שדך — ואם אז תישא קולך בבכי להתאונן, לא דברי נחמה תשמע מפיו כי אם לקח לעתיד: — בעט! — !Kick

מה שחל על כל אנגלי, חל גם על טובי היהודים שנולדו וחונכו באנגליה. גם הם למדו את חכמת כדור-רגל מילדותם; גם הם מכבדים את מי שיידע לבעוט ומכזים את השלימזל; גם הם ינקי מתיך האויר המבריא הכובש את התירה הגדולה הזאת כי השבית היא לתובע, אך ורק לתובע.

 

מקור

 

Jabotinsky Institute In Israel — מכון ז’בוטינסקי בישראל